סיפורים אמתיים מתוך הקליניקה
מתי אמצא זוגיות?
על תפיסה עצמית, ביטחון עצמי ומי שאני נכון להיום
אז הוא הגיע אליי בשביל לדבר על זוגיות ועל זה שהוא לא מרגיש עדיין מוכן לזוגיות מצד אחד כי הוא בלי בסיס מספיק חזק לדעתו, והמקום העבודה שלו לא ממש מתגמל אותו. הוא ככה חי בדירה שכורה עם שותפים, מרגיש עדיין אפילו אפשר להגיד קצת ילד, למרות שהוא קרוב לגיל 30. וזו התחושה שמלווה אותו. מצד אחד הוא רוצה להגשים את עצמו ברמה המקצועית ולהתקדם בחיים ומצד שני הוא רוצה זוגיות, אבל הוא עדיין מרגיש במקום שהוא רוצה להיות בו.
אבל ברגע שהוא הבין בעצם שאין סוף לדבר הזה שנקרא הגשמה עצמית, ושאנחנו כל הזמן מתקדמים ומתפתחים הוא הבין שההמתנה הזאת "להיות" משהו ספציפי כמו שהוא רוצה מעכבת אותו. הרי אי אפשר כל החיים לחכות לאני האידיאלי שלך ורק אז "להתחיל לחיות את החיים" ולהיות פנוי לזוגיות. זאת מין מחשבה מוטעית, שמגביל אותו מליצור זוגיות ולהיפתח למקום הזה.
הוא מבין שזה בסוף התפיסה העצמית שלו, שהיא לא מספיק גבוהה, כמו גם הביטחון העצמי הנמוך שההוא מרגיש. כל הדבר הזה בעצם זה מה שגרם לו לא לרצות להיכנס לזוגיות. כשהוא התחיל להבין את זה, הוא פשוט התחיל לטפל בעצמו ממקום אחר לגמרי. או במילים אחרות הוא התחיל לעבור תהליך שלמעשה בכלל לא קשור לזוגיות, אלא קשור לאופן שבו הוא חושב שתופסים אותו. במהלך התהליך הוא חיזק את הביטחון הפנימי שלו ואת תחושת המסוגלות.
הוא הפנים שהוא כל הזמן חיפש איזה שהם אידיאליים. חשב שאם הוא רוצה להגיע לזוגיות מסוימת בסטנדרט מסוים אז הוא צריך להיות במקום מסוים. ועד שהוא לא יהיה שם אז הוא לא יהיה פתוח לזוגיות. המחשבה הזאת יכולה מאוד להיות מתסכלת, כי מתי אפשר להגיד שהגענו למקום שאנחנו רוצים להיות בו? מתי אפשר להיות פתוח לעולם? רק שאנחנו מרגישים שהגשמנו את עצמנו? לאט לאט הוא מתחיל להבין שזוגיות זה דבר שאנשים גדלים בו יחד, אנשים לא מתחתנים או מייצרים מערכות יחסים רק כשהם הגיעו ל"אני האידיאלי" שלהם, הם גדלים ביחד והניסיון שלו לרצות להיות כבר איזשהו "מוצר מוגמר" חסם אותו רגשית ואישית מפיתוח של מערכת יחסים.
הוא הבין שזה לא תורם לו והוא תוקע את עצמו בחיים.
איך אחרים תופסים אותי?
הוא גם הבין לאט לאט שזה קורה בעוד מקומות בחיים. אם זה בעבודה, באופן שבו מציג את עצמו לאנשים, כלומר יש איזשהו מין תחושת חשש כזאת, או פחד כל הזמן, כאילו שמישהו אחר יעלה עליו. הרי אחת הבעיות היא שהוא חשב שהפער בין איך שהוא תפס את עצמו, כבן אדם מאוד מוכשר, לבין ה"קבלות" שיש לו בחיים בפועל יתגלה לכולם. למרות שזה טבעי לגמרי והרבה מאיתנו חווים את הפער בין הרצוי למצוי, זה אחד הדברים שתקעו אותו. למרות שהוא עדיין רחוק מלהגיע להישגים שלו ולמקומות שהוא רצה מבחינה כלכלית ומבחינת סטטוס ומעמד, הוא התחיל להפנים שמי שהוא זה גם הפוטנציאל שיש לו.
זה פשוט לשחרר דפוסים?
הוא סיפר שלעיתים הוא אפילו עדיף לא להציג את עצמו או להימנע מכל מיני מצבים, רק כי הוא תפס את עצמו בצורה מאוד גבוהה, אבל המציאות לא הייתה בהלימה לזה. כשהוא התחיל להבין קודם כל את הדפוס הזה, שזה אחד הדברים הכי חשובים שיש, הוא למד שהוא מחזיק דפוס שלא משרת אותו, ומשם הוא התחיל בעצם להוריד איזו שהיא חוקיות שהייתה לו כל השנים, איזו נוקשות. זה גרם לו התחיל להיפתח יותר לסביבה, לחוות חוויות ולהכיר יותר אנשים. מה שהיה חלק בלתי נפרד מההתפתחות שלו. כל השחרור של הדפוסים המעכבים האלה מאוד מאוד תרם לו בחיים, ואולי לא צריך בכלל שכמובן הוא השיג את הזוגיות שהוא רצה. מאז, התחילה תחושה של חרטה. שאל איך להתמודד עם תחושת חרטה שיש...
על כל השנים האלה שהוא הרגיש שהוא בזבז על תפיסה לא נכונה של המציאות. אחד הדברים שעבדנו עליהם זה קודם כל שאין מה להלקות את עצמנו, חרטה כלומר זה חלק ההתפתחות שלנו, וכן, היא דבר מאוד מאוד הגיוני יש לה אפילו יתרונות למרות שהיא תחושה מאוד קשה שמלווה ברגשות לא נעימים, כאלו שיכולים להציף אותנו הרבה פעמים. החרטה יכולה דווקא לעזור לנו ולגרום לנו להבין קודם כל שאנחנו לא תמיד צודקים בכל מה שנראה לנו כן מוחלט או לא מוחלט.
הוא הבין ע"י תחושת החרטה איך הוא לא רוצה להתנהל בעולם. החרטה לימדה אותו מה הוא רוצה מעצמו ואיך להשיג את זה. והדבר הזה הוא מאוד חשוב כשלעצמו. שאנחנו מבינים טוב יותר את עצמנו, ומצליחים לייצר אצלנו איזשהו קול פנימי הרבה יותר ברור, נכון ומדויק, אנחנו גם חיים עם תחושת רווחה גבוהה יותר, אנחנו פתוחים יותר לעולם, אנחנו פתוחים יותר לעצמנו ויודעים למחול. אנחנו פשוט הופכים להיות אנשים שמחים ומאושרים יותר. אחד מענפי המחקר בפסיכולוגיה חיובית מראה את זה שאנחנו כבני אדם נוטים הרבה פעמים לשפוט את עצמנו ולהלקות את עצמנו. שזה בסדר הרבה פעמים, וגם לזה יש יתרונות, כי אנחנו רוצים להיות טובים יותר. זה יכול להעלות לנו את המוטיבציה לדוגמא. אבל היא גם יכולה לגרום לנו לתחושות מאוד קשות, והרבה פעמים אחת המטרות שלנו היא באמת לאזן את הדבר הזה בין ביקורת לבין חמלה עצמית.
להיות אתה?
חמלה עצמית יכולה לשחק תפקיד מאוד חשוב במקום הזה של לקבל את עצמך ולהבין שאנחנו טועים ולהוריד קצת מהנוקשות. פשוט לשחרר ולאפשר לעצמך לטעות, ולאפשר לעצמך לחוות חוויות ולהתחרט ולהתבאס ולקום ולצחוק ולשמוח. לכל מגוון החוויות הזה בסוף יש יתרון, הוא מחדד אותנו, מגדיל אותנו. זה לא הופך אותנו להיות לא יציבים, זה לא גורם לנו להיראות פחות טוב, להפך. ככל שאנחנו מתפתחים במקום, הופכים מורכבים יותר, אנחנו מבינים שקושי הוא חלק בלתי נפרד ולומדים לגדול ממנו.
ככל שאנחנו מסכמים את הרעיון שלשמו הגענו, אנחנו מבינים שההתפתחות שלו נבעה, או התחילה מהמקום הזוגי. אבל למעשה, הוא מהר מאוד עבר למקום אחר לגמרי, שהוא בכלל בהקשר של תפיסה עצמית ושל מסוגלות, של תחושת ביטחון וקבלה. הוא התחיל להעלות את הערך העצמי שלו ולהבין שהוא גם יכול להיות במקום מאוד גבוהה כפוטנציאל וכמי שהוא נכון למציאות הנוכחית. הוא שינה את הדרך שבה הוא שופט את החיים. ההסתכלות הזאת ממש תורמת גם לתפיסה העצמית שלו וגם משפיעה על האחרים. בסופו של דבר, הוא מאושר יותר.